זהו זה, היום הוא היום האחרון לאליפות.
בעוד שעתיים וחצי יש לנו משחק מול שבדיה על מקום חמישי או שישי. המהמרים בסטרומיצה הימרו שזה יהיה משחק הגמר, ישראל-שבדיה, אבל יצא אחרת. קצת מאכזב אבל מתגברים.
הילדים שלנו באו אתמול אחרי האכזבה הגדולה ויום "החלמה" עם ההורים, נתנו משחק כמו שהם יודעים וניצחו בעשרים. לא זלזלו, לא ויתרו, ספורטאים אמיתיים. אני מניחה שזה דרש מהם מאמץ גדול, מנטלי. אני משערת שנעשתה עבודת הכנה ע"י המאמנים וחייבת להודות שאנחנו, כהורים, בהחלט העברנו מסר כזה. אני מרגישה גאווה גדולה שהם בחרו לעלות כך על המגרש.
לפני כן, בשעות הבוקר, יצאנו עם משפחת שרון לטיול קצר במפלי קולשינו (koleshino), מרחק של כעשרים דקות נסיעה מסטרומיצה. אל המפלים עולים מתוך כפר קטן וצפוף, קולשינו. אין בכפר כל שילוט המכוון אותך לשם וניתן לראות כי המודעות התיירותית עוד לא ממש מפותחת פה. זה גם מה שהופך את המקום למזמין פנים לתיירים שלא מחפשים את הקידמה והנוחות בלבד. המפלים עצמם, קרירים ונעימים, עלייה בתוך צמחיה ירוקה, המון שרכים, קולות של פכפוך מים ובעיקר מעט מאוד אנשים. כנראה שיש פה כל כך הרבה מזה שלא כל מפל קטן הופך לאטרקציה כמו אצלנו.
הבאנו איתנו ארוחת צהרים של פיקניק: לחם טרי, ירקות, טונה, שתייה קרה ו"פתחנו שולחן" למרגלות המפל.
האוכל לפני הכל...
בשהייה פה מדברים המון. השיחות, רובן נסבות על כדורסל. כל הורה (או אח במקרה שלנו) תורם מניסיונו, מהידע שצבר בשנות גידול הכדורסלן שלו ומהבנתו המקצועית בתחום. אני מודה שאני, עם כל שנות מגרשי הכדורסל שלי, באיזשהו שלב נוטשת את השיחות כי הן מתחילות להיות מורכבות עבורי. מצד שני, לא אכחיש כי במהלך האליפות למדתי דבר או שניים שעוד לא ידעתי בתחום. ומדברים גם על דברים אחרים- עסקים, כלכלה, משפחה. צריך לזכור כי מגיעים הורים מתחומי עניין שונים, ממקומות שונים והשיחות מתפתחות לכיוונים מגוונים.
את הילדים, השיחות האלו פחות מעניינות, בכל אופן, והם מנצלים את יופיו של הטבע.
זהו זה,
תכף אנחנו יוצאים למשחק האחרון ובשתיים בלילה מתחילים את המסע חזרה-נסיעה לסופיה בבולגריה ומשם טיסה הביתה. עוד לפני זה אני מניחה שנהייה בטקס הסיום שבו, עם כל הצער שאנחנו לא שם, נכבד את מי שכן הצליח וזכה במקומות הראשונים ובעיקר ננצל את ההזדמנות לעוד חיבוק לילדים.
בעוד שעתיים וחצי יש לנו משחק מול שבדיה על מקום חמישי או שישי. המהמרים בסטרומיצה הימרו שזה יהיה משחק הגמר, ישראל-שבדיה, אבל יצא אחרת. קצת מאכזב אבל מתגברים.
הילדים שלנו באו אתמול אחרי האכזבה הגדולה ויום "החלמה" עם ההורים, נתנו משחק כמו שהם יודעים וניצחו בעשרים. לא זלזלו, לא ויתרו, ספורטאים אמיתיים. אני מניחה שזה דרש מהם מאמץ גדול, מנטלי. אני משערת שנעשתה עבודת הכנה ע"י המאמנים וחייבת להודות שאנחנו, כהורים, בהחלט העברנו מסר כזה. אני מרגישה גאווה גדולה שהם בחרו לעלות כך על המגרש.
לפני כן, בשעות הבוקר, יצאנו עם משפחת שרון לטיול קצר במפלי קולשינו (koleshino), מרחק של כעשרים דקות נסיעה מסטרומיצה. אל המפלים עולים מתוך כפר קטן וצפוף, קולשינו. אין בכפר כל שילוט המכוון אותך לשם וניתן לראות כי המודעות התיירותית עוד לא ממש מפותחת פה. זה גם מה שהופך את המקום למזמין פנים לתיירים שלא מחפשים את הקידמה והנוחות בלבד. המפלים עצמם, קרירים ונעימים, עלייה בתוך צמחיה ירוקה, המון שרכים, קולות של פכפוך מים ובעיקר מעט מאוד אנשים. כנראה שיש פה כל כך הרבה מזה שלא כל מפל קטן הופך לאטרקציה כמו אצלנו.
הבאנו איתנו ארוחת צהרים של פיקניק: לחם טרי, ירקות, טונה, שתייה קרה ו"פתחנו שולחן" למרגלות המפל.
 |
| מפלי קולשינו |
את הילדים, השיחות האלו פחות מעניינות, בכל אופן, והם מנצלים את יופיו של הטבע.
 |
| במבט מלמעלה (עומר סחבה אותנו לשם, אלא מה...). ניתן להבחין בזוג מקומי שעומד למטה. |
תכף אנחנו יוצאים למשחק האחרון ובשתיים בלילה מתחילים את המסע חזרה-נסיעה לסופיה בבולגריה ומשם טיסה הביתה. עוד לפני זה אני מניחה שנהייה בטקס הסיום שבו, עם כל הצער שאנחנו לא שם, נכבד את מי שכן הצליח וזכה במקומות הראשונים ובעיקר ננצל את ההזדמנות לעוד חיבוק לילדים.
שיהיה בהצלחה!
17:30 שעון ישראל
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק