אחרי ההפסד הצורב והכל כך כואב למונטנגרו אלא מה?
פרוש המילה מונטנגרו, כך מסתבר, היא ההר השחור. והם עשו לנו שחור, שחור משחור....
המשחק התחיל לא טוב. הילדים שלנו היו מהוססים, שוב לא הלך כלום ושוב נוצרה "חנוכיית" עברות מרשימה ורק בצד שלנו (כשאי אפשר לומר ששחקני מונטנגרו היו חסידי אומות העולם...).
לילדים שלנו יש אופי וחזרנו למשחק אבל לא מספיק. כמה שריקות שנשרקו בדקות האחרונות היו כל כך לא הגיוניות שגרמו למאמנים כעס של ממש, נתנו רוח גבית לשחקני הקבוצה היריבה ומנעו מאיתנו לסיים את המלאכה.
הקשה מכל היה לראות את הכאב בעיני השחקנים. היו כאלו שבכו ממש. הם כל כך רצו, התחילו את הטורניר כל כך טוב, האמינו בעצמם. האכזבה הגדולה שלא הצליחו במשימה שכל שחקו מציב לעצמו, לעלות דרג הייתה להם קשה מנשוא.
מבחינתם אפשר היה לאסוף את החפצים ולנסוע הביתה באותו הרגע. לא ניחם אותם אפילו שנבחרת שוודיה, שגם היא הייתה אימת הטורניר, לא עלתה גם כן לחצי הגמר...
אבל אלו לא חוקי המשחק ולכן החליט הסגל המקצועי, בהחלטה נבונה לדעתי (האובייקטיבית) לתת לילדים את היום החופשי לבילוי עם המשפחות.
חמש דקות אחרי שהגיע הווטסאפ מאיתי, יוסי ואמיר כבר היו בדרכם לאסוף אותו מהמלון. עוד 20 דקות ואיתי כבר באוטו, בדרך ליום בילוי משפחתי.
כשהילדים גדלים, וכל אחד בענייניו, כבר כמעט ואין נסיעות משפחתיות ארוכות. פתאום היה לי כל כך כף לחוות את זה שוב, להיזכר בנסיעות הארוכות לאילת כשהילדים היו קטנים יותר (ועוד יכולתי לשבת מקדימה...), בטיולים המשפחתיים. הבנים הציקו קצת לאחותם הקטנה, צחקנו, שרנו, שמענו קטעים מצחיקים (דרך הפלאפונים, במערכת השמע באוטו), דברנו על המון דברים ולא רק על כדורסל. סכמנו שגם עכשיו, במשחקים שנשארו צריך להמשיך לתת הופעה מכובדת. והחלטנו שעלינו לארגן עוד טיול משפחתי משותף לחו"ל.
שתינו משהו ביחד עם מש' שרון, ונסענו קצת לברכה במלון הרחוק מרחק של שעה נסיעה. המלון, בו התאכסנו שמעון ומש' זיו הוא מלון מפואר ביותר, השוכן על גבול יוון. הילדים קפצו למים הקרים, עשו סאונה ובעיקר שתו עוד ועוד כוסות של ברד. צחקו, התבדחו וניקו את הראש.
עד שבע היה עליהם לחזור למלון לארוחת שישי וקבלת שבת עם חזי, המכונה בפיהם "אבא שבת" (כנראה שמשהו בכל זאת נצרב במוחם כשהיו בגן).
החזרנו את הילד שלנו למלון רגוע ושמח וחזרנו גם אנחנו למלון רגועים ושמחים.
כשעלינו במדרגות למלון, איתי ואני (אמא חייבת ללוות ולתת את הנשיקה אחרונה), אמרתי לו שאני חושבת שזו הייתה החלטה כל כך נכונה של הצוות לתת להם את היום הזה והזכרתי לו איך בטורניר של נבחרת הקדטים לא נתנו לנו להיות דקה אחת איתם- לא בערב לפני יום חופשי, לא ביום חופשי ובקושי נשיקה אחרי המשחק. הוא אמר לי, החמוד שלי, שהוא בכלל לא יודע איך הם הסתדרו אז בטורניר בלעדינו ושהיה לו כיף היום.
מה צריך יותר מזה.
ועוד התכתבות שלי עם הרשומה הקודמת. מסתבר שאכן יש במקדוניה גלידה בתוך כדור פלסטיק ויש לי עכשיו עדות מצולמת (צילמתי בתוך המקרר). הבעיה היחידה שלי שעוד לא מצאתי מישהו בארץ שזוכר שהיו כאלו גם אצלנו.
אסיים הפעם בטעם המתוק של הגלידה ושוב, מקווה שכך יהיה גם הערב.
פרוש המילה מונטנגרו, כך מסתבר, היא ההר השחור. והם עשו לנו שחור, שחור משחור....
המשחק התחיל לא טוב. הילדים שלנו היו מהוססים, שוב לא הלך כלום ושוב נוצרה "חנוכיית" עברות מרשימה ורק בצד שלנו (כשאי אפשר לומר ששחקני מונטנגרו היו חסידי אומות העולם...).
לילדים שלנו יש אופי וחזרנו למשחק אבל לא מספיק. כמה שריקות שנשרקו בדקות האחרונות היו כל כך לא הגיוניות שגרמו למאמנים כעס של ממש, נתנו רוח גבית לשחקני הקבוצה היריבה ומנעו מאיתנו לסיים את המלאכה.
הקשה מכל היה לראות את הכאב בעיני השחקנים. היו כאלו שבכו ממש. הם כל כך רצו, התחילו את הטורניר כל כך טוב, האמינו בעצמם. האכזבה הגדולה שלא הצליחו במשימה שכל שחקו מציב לעצמו, לעלות דרג הייתה להם קשה מנשוא.
מבחינתם אפשר היה לאסוף את החפצים ולנסוע הביתה באותו הרגע. לא ניחם אותם אפילו שנבחרת שוודיה, שגם היא הייתה אימת הטורניר, לא עלתה גם כן לחצי הגמר...
אבל אלו לא חוקי המשחק ולכן החליט הסגל המקצועי, בהחלטה נבונה לדעתי (האובייקטיבית) לתת לילדים את היום החופשי לבילוי עם המשפחות.
חמש דקות אחרי שהגיע הווטסאפ מאיתי, יוסי ואמיר כבר היו בדרכם לאסוף אותו מהמלון. עוד 20 דקות ואיתי כבר באוטו, בדרך ליום בילוי משפחתי.
כשהילדים גדלים, וכל אחד בענייניו, כבר כמעט ואין נסיעות משפחתיות ארוכות. פתאום היה לי כל כך כף לחוות את זה שוב, להיזכר בנסיעות הארוכות לאילת כשהילדים היו קטנים יותר (ועוד יכולתי לשבת מקדימה...), בטיולים המשפחתיים. הבנים הציקו קצת לאחותם הקטנה, צחקנו, שרנו, שמענו קטעים מצחיקים (דרך הפלאפונים, במערכת השמע באוטו), דברנו על המון דברים ולא רק על כדורסל. סכמנו שגם עכשיו, במשחקים שנשארו צריך להמשיך לתת הופעה מכובדת. והחלטנו שעלינו לארגן עוד טיול משפחתי משותף לחו"ל.
שתינו משהו ביחד עם מש' שרון, ונסענו קצת לברכה במלון הרחוק מרחק של שעה נסיעה. המלון, בו התאכסנו שמעון ומש' זיו הוא מלון מפואר ביותר, השוכן על גבול יוון. הילדים קפצו למים הקרים, עשו סאונה ובעיקר שתו עוד ועוד כוסות של ברד. צחקו, התבדחו וניקו את הראש.
 |
| הספא במלון |
 |
| ברד בטעם פטל / לימון / פטלימון היה הלהיט והילדים מילאו וב ושוב את הכוסות |
עד שבע היה עליהם לחזור למלון לארוחת שישי וקבלת שבת עם חזי, המכונה בפיהם "אבא שבת" (כנראה שמשהו בכל זאת נצרב במוחם כשהיו בגן).
החזרנו את הילד שלנו למלון רגוע ושמח וחזרנו גם אנחנו למלון רגועים ושמחים.
כשעלינו במדרגות למלון, איתי ואני (אמא חייבת ללוות ולתת את הנשיקה אחרונה), אמרתי לו שאני חושבת שזו הייתה החלטה כל כך נכונה של הצוות לתת להם את היום הזה והזכרתי לו איך בטורניר של נבחרת הקדטים לא נתנו לנו להיות דקה אחת איתם- לא בערב לפני יום חופשי, לא ביום חופשי ובקושי נשיקה אחרי המשחק. הוא אמר לי, החמוד שלי, שהוא בכלל לא יודע איך הם הסתדרו אז בטורניר בלעדינו ושהיה לו כיף היום.
מה צריך יותר מזה.
אז תודה לצוות שחשב נכון, והרבה איחולי הצלחה לילדים היום ברבע לשבע (בארץ, רבע לשמונה).
ועוד התכתבות שלי עם הרשומה הקודמת. מסתבר שאכן יש במקדוניה גלידה בתוך כדור פלסטיק ויש לי עכשיו עדות מצולמת (צילמתי בתוך המקרר). הבעיה היחידה שלי שעוד לא מצאתי מישהו בארץ שזוכר שהיו כאלו גם אצלנו.
אסיים הפעם בטעם המתוק של הגלידה ושוב, מקווה שכך יהיה גם הערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה