אכן, מעלים הילוך אבל לא לכולם זה נעים. הפעם בחרתי להגג קצת על אלו שלא. שלא מעלים הילוך אלא להפך, מכניסים לניוטרל. אלו שנופו. כך קוראים לזה בלשון המקצועית של האיגוד (ובהטייה: "יש היום ניפויים?", "בטח באימון הבא ינפו אותי" ותפילתו של כל שחקן "אני מקווה שלא ינפו אותי...").
אכתוב שני דברים למען הסדר הטוב. הראשון הוא שאיתי, בני, לא נופה. השני, אני מודה שחוויתי על בשרי כאמא את חווית המתח שלפני וכן, גם את חוויית הניפוי עצמו. בני הבכור, כדורסלן גם הוא, התאמן בנבחרות ולצערי ולצערו, הגיע תמיד עד כמעט, כמעט עד הטיסה לאליפות, כמעט עד השלב הסופי.
בואו נודה על האמת. רוב נערי ישראל המשקיעים את מיטב שנות הנערות שלהם באימוני כדורסל וחולמים להיות המייקל ג'ורדן הבא, לא מגיעים לנבחרת. בנבחרת יש מקום רק ל-12 שחקנים. אז מי שאפילו לא מתקרב, גם לא חווה את טעם המתח לקראת האליפות וגם לא את טאמו המר של הניפוי אבל מי שכן, מי שאת ימי החופש משקיע בנסיעות הלוך וחזור לאימונים, בהתארגנות מנטלית לקראת זה שאולי אולי... לשחקנים האלו הכאב הוא צורב. וכמובן שגם להורים שלהם.
אגיד יותר מזה, לפעמים הניפוי הוא על קוצו של יוד. השאלה היא בד"כ לא לגבי השחקנים המובילים של הנבחרת. למאמנים ידוע מי הם. אני מניחה שעוד לפני תחילת האימונים. ההתלבטות היא תמיד לגבי השחקנים בהמשך הספסל, החמישיה השנייה ואילך. לפעמים לגבי השחקן ה-11 או ה-12. לעיתים תרומה קטנה כזו או אחרת של שחקן זה או אחר יכולה להכריע את הכף. ברור שכל מי שמגיע לסגל הכמעט סופי הוא שחקן טוב, אפילו טוב מאוד. אין שאלה. ולכן הניפוי הוא כל כך כואב כי בד"כ מדובר בשחקנים עם יכולות דומות.
אז לילדים זה קשה, אבל אני לא בטוחה שלהוריהם הדבר לא קשה יותר. עניין ידוע בפסיכולוגיה הוא העיוורון לגבי נושאים מסוימים הקשורים אליך עצמך. בטח ובטח לילדים שלנו. "זה לא הגיוני? הרי X (להלן בני...) הרבה יותר טוב מ Y! בטוח ל Y יש קשרים באיגוד / במכבי / עם מישהו...". והורה (שילדו נופה) שלא אומר את זה לעצמו, הרי שזה מה שהוא חושב במעמקי ליבו. אני יודעת, הייתי שם. ואולי זו רק אני? אם כן, לוקחת את הדברים בחזרה.
אני חושבת שכבר כתבתי שההצלחה של הילדים שלנו, תמיד יש בה משהו מהצלחתנו. אין הורה שלא נהנה לראות את ילדו מצליח. גם אם לא במודע, יש בכך, לכאורה, אישור לאיכות הורותינו. בסיטואציה שהזכרתי קודם, רובנו לא רואים את ההצלחה שבהגעה לשלב כל כך בכיר בנבחרת אלא את הכישלון שבניפוי בשלב הסופי.
באופן כללי רובנו מתקשים בד"כ לראות הצלחות ומתמקדים ב"אתגרים" (היועצים הארגוניים כיום מקפידים לא להשתמש במילים המאיימות "כישלון" או "מגרעות" רחמנא ליצלן ובמקום זה מדברים היום על "אתגר" וכיוב'). לא ניכנס כאן לוויכוח מהי הדרך הנכונה, אך דבר אחד ברור: לאותו נער שזה עתה נופה מהנבחרת, מישהו, איזשהו מבוגר אחראי, צריך להראות את האור, לעזור לו לשים את ה-כ-ל בפרופורציות הנכונות.
בני הגדול זוכר עד היום (וכבר עברו כך וכך שנים) מי אמר לו ומה וגם מה הוא הרגיש באותו מעמד. זה נצרב, אין ספק ועם זאת, מסתבר שהחיים נמשכו...
אז ילדים והורים, אני מחבקת אתכם. אתם ממש טובים. תמשיכו לשחק כדורסל.
אני מתנצלת שיצאה לי רשומה קצת מתפלספת. גם בשבילי זו הייתה כנראה הזדמנות להוציא דברים שישבו שם עמוק בפנים...
אכתוב שני דברים למען הסדר הטוב. הראשון הוא שאיתי, בני, לא נופה. השני, אני מודה שחוויתי על בשרי כאמא את חווית המתח שלפני וכן, גם את חוויית הניפוי עצמו. בני הבכור, כדורסלן גם הוא, התאמן בנבחרות ולצערי ולצערו, הגיע תמיד עד כמעט, כמעט עד הטיסה לאליפות, כמעט עד השלב הסופי.
בואו נודה על האמת. רוב נערי ישראל המשקיעים את מיטב שנות הנערות שלהם באימוני כדורסל וחולמים להיות המייקל ג'ורדן הבא, לא מגיעים לנבחרת. בנבחרת יש מקום רק ל-12 שחקנים. אז מי שאפילו לא מתקרב, גם לא חווה את טעם המתח לקראת האליפות וגם לא את טאמו המר של הניפוי אבל מי שכן, מי שאת ימי החופש משקיע בנסיעות הלוך וחזור לאימונים, בהתארגנות מנטלית לקראת זה שאולי אולי... לשחקנים האלו הכאב הוא צורב. וכמובן שגם להורים שלהם.
אגיד יותר מזה, לפעמים הניפוי הוא על קוצו של יוד. השאלה היא בד"כ לא לגבי השחקנים המובילים של הנבחרת. למאמנים ידוע מי הם. אני מניחה שעוד לפני תחילת האימונים. ההתלבטות היא תמיד לגבי השחקנים בהמשך הספסל, החמישיה השנייה ואילך. לפעמים לגבי השחקן ה-11 או ה-12. לעיתים תרומה קטנה כזו או אחרת של שחקן זה או אחר יכולה להכריע את הכף. ברור שכל מי שמגיע לסגל הכמעט סופי הוא שחקן טוב, אפילו טוב מאוד. אין שאלה. ולכן הניפוי הוא כל כך כואב כי בד"כ מדובר בשחקנים עם יכולות דומות.
אז לילדים זה קשה, אבל אני לא בטוחה שלהוריהם הדבר לא קשה יותר. עניין ידוע בפסיכולוגיה הוא העיוורון לגבי נושאים מסוימים הקשורים אליך עצמך. בטח ובטח לילדים שלנו. "זה לא הגיוני? הרי X (להלן בני...) הרבה יותר טוב מ Y! בטוח ל Y יש קשרים באיגוד / במכבי / עם מישהו...". והורה (שילדו נופה) שלא אומר את זה לעצמו, הרי שזה מה שהוא חושב במעמקי ליבו. אני יודעת, הייתי שם. ואולי זו רק אני? אם כן, לוקחת את הדברים בחזרה.
אני חושבת שכבר כתבתי שההצלחה של הילדים שלנו, תמיד יש בה משהו מהצלחתנו. אין הורה שלא נהנה לראות את ילדו מצליח. גם אם לא במודע, יש בכך, לכאורה, אישור לאיכות הורותינו. בסיטואציה שהזכרתי קודם, רובנו לא רואים את ההצלחה שבהגעה לשלב כל כך בכיר בנבחרת אלא את הכישלון שבניפוי בשלב הסופי.
באופן כללי רובנו מתקשים בד"כ לראות הצלחות ומתמקדים ב"אתגרים" (היועצים הארגוניים כיום מקפידים לא להשתמש במילים המאיימות "כישלון" או "מגרעות" רחמנא ליצלן ובמקום זה מדברים היום על "אתגר" וכיוב'). לא ניכנס כאן לוויכוח מהי הדרך הנכונה, אך דבר אחד ברור: לאותו נער שזה עתה נופה מהנבחרת, מישהו, איזשהו מבוגר אחראי, צריך להראות את האור, לעזור לו לשים את ה-כ-ל בפרופורציות הנכונות.
בני הגדול זוכר עד היום (וכבר עברו כך וכך שנים) מי אמר לו ומה וגם מה הוא הרגיש באותו מעמד. זה נצרב, אין ספק ועם זאת, מסתבר שהחיים נמשכו...
אז ילדים והורים, אני מחבקת אתכם. אתם ממש טובים. תמשיכו לשחק כדורסל.
תמשיכו להאמין בעצמכם!
 |
| קשה להאמין- גם הוא לא התקבל לנבחרת התיכון בגיל 17. הוא בחר לא לוותר... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה