זהו זה, את הרשומה הזו (בכותרת כתבתי פוסט כי זה התאים לי על משקל "שיר אחרון ופרדה" אבל מעדיפה תמיד עברית) אני כותבת מהבית.
הגענו אליו אתמול בסביבות שש בערב. הוא חיכה לנו נקי ומסודר בדיוק כמו שהשארנו אותו לפני 11 יום. אחותי היקרה הכניסה קצת חלב וירקות, הכינה עוגיות ובנותיה קשטו את הדלת בברכות "ברוכים הבאים". כיף לחזור הביתה.
עד שהלכתי לישון כבר כל ארבע המזוודות היו פרוקות, שלוש מכונות כביסה נתלו ומי שאוהב אכל לארוחת ערב דגים ברוטב אדום שיוסי הכין (הוא חלם על זה כל האליפות).
היום בבוקר הלכתי לסופר למלא מחדש את המקרר כי יש לנו שבוע של חסד שכל המשפחה שוב ביחד בבית. בעוד שבוע בדיוק מהיום, איתי כבר מתגייס.
לשדה התעופה הגיעו רוב ההורים- אלו שנשארו בארץ, כמובן, אלו שנחתו קצת לפני. עמוס פרישמן הגיע ואמר לילדים ולצוות המלווה, בשם האיגוד, מילים חמות על המאמץ וההשקעה שנתנו. בהחלט מכובד.
כמה מילים לסיכום-
בכותרות של מתענייני הכדורסל עומד עכשיו עניינו של גל מקל שהחליט לא לקחת חלק בנבחרת הבוגרים של ישראל על מנת שיוכל להתכונן כראוי לעונה ב- NBA. אני לא אביע את דעתי וממילא היא גם לא ממש מגובשת מפני שיש שיקולים לכאן ולכאן. כן אומר שהילדים האלו, שמתאמנים בנבחרות, מוותרים על הרבה מהנאות הקיץ על מנת לקחת חלק באליפויות. לא תמיד זה פשוט לראות באינסטגרם או בכל אתר חברתי אחר את תמונות חברייך במסיבות קיץ פרועות באתרים שונים ברחבי אירופה או פשוטי אברים על שפת היום בחוף אקזוטי כלשהו בעוד אתה מזיע את נשמתך בעיר שכוחת אל במזרח אירופה. לכמה שחקנים מהנבחרת זהו הקיץ השני, השלישי או הרביעי בו הם משתתפים באליפות. יותר ממחצית הילדים שלקחו חלק השנה בנבחרת הנוער, מתגייסים בשבוע הבא, כמה ימים של אויר ונשימה ו...למסגרת הבאה.
שלא אובן לא נכון, כל נער שמשחק כדורסל חולם, שבדרך ל-NBA הוא ייקח חלק בנבחרת ישראל כלשהי. זוהי מעין הכרה רשמית בכך שהוא שחקן טוב. לאור זאת, ברור כי אף שחקן לא נמצא שם בכורח וכי הם עושים זאת באהבה גדולה. כן, רואים את זה על המגרש, זה בא לידי ביטוי בהתנהלות שלהם במהלך האליפות, במשמעת, בעמידה בכללים הנוקשים שמסגרת כזו מכתיבה להם. פשוט להסיר את הכובע.
איגוד הכדורסל מכיר במאמץ הגדול שלהם ועוזר לשחקני הנבחרות להמשיך לשחק כדורסל גם במהלך הצבא, לקבל תנאי שרות נוחים יחסית על מנת שיוכלו להמשיך לפתח את כשרונם במהלך העונה ובבוא הקיץ, לתרום שוב למדינה, בדרכם שלהם, ולייצג אותה בכבוד באליפות הבאה. לרובם ברור שגם בקיץ הבא, כשהם יקראו לנבחרת, הם יעשו זאת.
אני יכולה להגיד, מנקודת מבטי האישית, שאני גאה בדרך בה בחר איתי, אני שמחה ללוות אותו כל שנה גם אם זה אומר שהחופשה השנתית שלי היא לא בדיוק במקום שהייתי רוצה לעשות אותה, אני גאה לתלות בכל משחק מחדש את דגלי ישראל באולם, אני אוהבת את זה שכל המשפחה שלי עוקבת אחר המתרחש, תומכת ומעודדת ומאמינה שגם בשנים הבאות, כך יהיה.
אני מקווה (ומאמינה...) שגם לפני בני תעמוד יום אחד הדילמה של גל מקל כי אז אדע שהוא באמת הגשים את חלומו (מה הוא יחליט אז? זה כבר פחות חשוב).
לפני התודות, עוד כמה תמונות מאחרי הניצחון המוחץ על שבדיה במשחק האחרון של האליפות (שכמו שכבר כתבתי לא פעם, היה צריך להיות משחק הגמר באליפות...):
ותודות-
הגענו אליו אתמול בסביבות שש בערב. הוא חיכה לנו נקי ומסודר בדיוק כמו שהשארנו אותו לפני 11 יום. אחותי היקרה הכניסה קצת חלב וירקות, הכינה עוגיות ובנותיה קשטו את הדלת בברכות "ברוכים הבאים". כיף לחזור הביתה.
עד שהלכתי לישון כבר כל ארבע המזוודות היו פרוקות, שלוש מכונות כביסה נתלו ומי שאוהב אכל לארוחת ערב דגים ברוטב אדום שיוסי הכין (הוא חלם על זה כל האליפות).
היום בבוקר הלכתי לסופר למלא מחדש את המקרר כי יש לנו שבוע של חסד שכל המשפחה שוב ביחד בבית. בעוד שבוע בדיוק מהיום, איתי כבר מתגייס.
לשדה התעופה הגיעו רוב ההורים- אלו שנשארו בארץ, כמובן, אלו שנחתו קצת לפני. עמוס פרישמן הגיע ואמר לילדים ולצוות המלווה, בשם האיגוד, מילים חמות על המאמץ וההשקעה שנתנו. בהחלט מכובד.
כמה מילים לסיכום-
בכותרות של מתענייני הכדורסל עומד עכשיו עניינו של גל מקל שהחליט לא לקחת חלק בנבחרת הבוגרים של ישראל על מנת שיוכל להתכונן כראוי לעונה ב- NBA. אני לא אביע את דעתי וממילא היא גם לא ממש מגובשת מפני שיש שיקולים לכאן ולכאן. כן אומר שהילדים האלו, שמתאמנים בנבחרות, מוותרים על הרבה מהנאות הקיץ על מנת לקחת חלק באליפויות. לא תמיד זה פשוט לראות באינסטגרם או בכל אתר חברתי אחר את תמונות חברייך במסיבות קיץ פרועות באתרים שונים ברחבי אירופה או פשוטי אברים על שפת היום בחוף אקזוטי כלשהו בעוד אתה מזיע את נשמתך בעיר שכוחת אל במזרח אירופה. לכמה שחקנים מהנבחרת זהו הקיץ השני, השלישי או הרביעי בו הם משתתפים באליפות. יותר ממחצית הילדים שלקחו חלק השנה בנבחרת הנוער, מתגייסים בשבוע הבא, כמה ימים של אויר ונשימה ו...למסגרת הבאה.
שלא אובן לא נכון, כל נער שמשחק כדורסל חולם, שבדרך ל-NBA הוא ייקח חלק בנבחרת ישראל כלשהי. זוהי מעין הכרה רשמית בכך שהוא שחקן טוב. לאור זאת, ברור כי אף שחקן לא נמצא שם בכורח וכי הם עושים זאת באהבה גדולה. כן, רואים את זה על המגרש, זה בא לידי ביטוי בהתנהלות שלהם במהלך האליפות, במשמעת, בעמידה בכללים הנוקשים שמסגרת כזו מכתיבה להם. פשוט להסיר את הכובע.
איגוד הכדורסל מכיר במאמץ הגדול שלהם ועוזר לשחקני הנבחרות להמשיך לשחק כדורסל גם במהלך הצבא, לקבל תנאי שרות נוחים יחסית על מנת שיוכלו להמשיך לפתח את כשרונם במהלך העונה ובבוא הקיץ, לתרום שוב למדינה, בדרכם שלהם, ולייצג אותה בכבוד באליפות הבאה. לרובם ברור שגם בקיץ הבא, כשהם יקראו לנבחרת, הם יעשו זאת.
אני יכולה להגיד, מנקודת מבטי האישית, שאני גאה בדרך בה בחר איתי, אני שמחה ללוות אותו כל שנה גם אם זה אומר שהחופשה השנתית שלי היא לא בדיוק במקום שהייתי רוצה לעשות אותה, אני גאה לתלות בכל משחק מחדש את דגלי ישראל באולם, אני אוהבת את זה שכל המשפחה שלי עוקבת אחר המתרחש, תומכת ומעודדת ומאמינה שגם בשנים הבאות, כך יהיה.
אני מקווה (ומאמינה...) שגם לפני בני תעמוד יום אחד הדילמה של גל מקל כי אז אדע שהוא באמת הגשים את חלומו (מה הוא יחליט אז? זה כבר פחות חשוב).
לפני התודות, עוד כמה תמונות מאחרי הניצחון המוחץ על שבדיה במשחק האחרון של האליפות (שכמו שכבר כתבתי לא פעם, היה צריך להיות משחק הגמר באליפות...):
ותודות-
- לצוות המקצועי והניהולי- אריק אלפסי, דני גוט, גיא קפלן, גיא גפני, חזי הוכמן ואיציק דבש על היחס המקצועי והחם כל כך לילדים ולהורים שלהם.
- להורים שהיו שם כדי לתמוך בילדים ולאלו שנשארו בבית ותמכו מרחוק.
- לכל מי ש"צפה" מהבית, שרצה שננצח ושמח כשזה קרה (7 פעמים), שהצטער איתנו כשזה לא קרה (רק פעמיים...).
- לכל מי שעשה like, שנכנס, שקרא, שהגיב. זה מחמם את הלב.
אני מאמינה שנתראה שוב באליפות הבאה.
 |
| תמונה משפחתית לסיום האליפות (במציאות אני לא כזאת נמוכה...) |
